יעדים חברתיים: האם יש בהם צורך בישראל?

מאת: דניאל גוטליב

א. מבוא

לפי המדידה היחסית הרשמית עלו ממדי העוני ואי-השוויון בישראל בתחילת שנות האלפיים עלייה חדה עקב כמה תהליכים: הפרטה הולכת וגוברת מאמצע שנות השמונים ואילך, פתיחת שערים לא מבוקרת לעובדים זרים החל ב-1993, מיתון כלכלי חריף בסוף 2002 וב-2003. החדות שבה עלו ממדי העוני בשנים 2003 ו-2004 יש לתלותה בקיצוץ הנרחב של הקצבאות ובהרעת תנאי קבלתן בשנים אלו. במקום להיות רשת ביטחון חברתית אחרונה לאנשים שמתקשים להסתגל למציאות החדשה הרעו באותן שנים את מדיניות הרווחה על ידי קיצוץ נרחב במערכת הביטחון הסוציאלי, בעיקר בתחומי קצבאות הילדים, הבטחת ההכנסה והאבטלה. מאז לא חל שיפור חברתי של ממש (ראו להלן תרשים 1א). גם הצמיחה הכלכלית מאז 2004 לא הצליחה לשנות מצב זה לטובה. מסקנה זו תקפה לא רק למדידת העוני הקיימת, אלא גם להגדרות חלופיות שמביאות בחשבון נוסף על הכנסות כספיות גם סלי מוצרים מזעריים והכנסות לא כספיות והכנסות דמוי כספיות (כגון סבסוד מוצרים) (ראו להלן תרשים 2).

התיאור הנ"ל מקובל, ועם זאת הרצון לקבוע יעדים מעורר את הצורך בבחירה רציונלית של הגדרת העוני, שיש לה השלכות על ניתוח ממדי העוני. האם להתייחס לעוני יחסי או מוחלט? האם להגדיר עוני לפי גישה רב-ממדית של תפקודים (functionings) ויכולות (capabilities) על בסיס הגישה של חתן פרס נובל אמרטיה סן,[1] או על בסיס הוצאות, הכנסות או השילוב ביניהן? כמו שמתואר בדבריו של סן להלן, המדידה לפי גישת היכולות המוחלטת מקבלת משמעות של יחסיות במרחב של הכנסות ומוצרים. גישה זו קיבלה רוח גבית ממסקנות הוועדה של ה-OECD בנושא מדידת איכות החיים.[2]

סן קובע שתפקודי האדם ויכולותיו לממשם, אף שהם מושגים מוחלטים, משמעותם ברובד ההכנסות והמוצרים הופכת ליחסית.[3] גם אנדראה ברנדוליני וג'ובאני ד'אלסיו[4] ניסו ליישם את גישת היכולות של סן, והגיעו לתוצאה אמפירית שמחזקת את מסקנתו. מסקנה דומה נובעת מהסתכלות חדשה יחסית על עוני ומחסור שמתבטאת אצל סנדהיל מולאי-נתן ואלדר שפיר.[5] הם מדגישים את חשיבות הראייה היחסית של העוני מזווית הכלכלה ההתנהגותית. לתפיסתם, ההכנסה הכספית חשובה בייחוד בהקשר של השפעת המחסור על יכולת התגובה הרגשית[6] של המשפחה הענייה. החוקרים מבהירים שמדידת עוני היא משימה מורכבת שדורשת התייחסות רב-ממדית. עם זאת, אפשר למצוא במאמרים תמיכה – אמנם עקיפה – במדידת העוני היחסי דווקא לפי הכנסה.

לעוני גבוה ומתמשך יש מחיר חברתי גבוה. הנזק נגרם לא רק לאוכלוסייה החיה בעוני, אלא לחברה כולה, בייחוד כאשר העוני הוא מנת חלקם של ילדים, שכן מלבד הפגיעה ברווחתם הכללית, המצוקה הכלכלית פוגעת בסיכויי הילדים העניים לצבור הון אנושי ולהשתלב בבוא העת בתעסוקה. גם אם יצליחו בסופו של דבר להשתלב בתעסוקה סביר להניח ששכרם יהיה נמוך, כך שיש אובדן תוצר פוטנציאלי אפילו אם יש עלייה בשיעור התעסוקה. משמעות הדבר היא שלעוני יש מחיר כלכלי וחברתי לחברה כולה. הפגיעה מתבטאת במגוון רחב של תחומים: בריאות הציבור, תוחלת החיים, בפרט של האוכלוסייה הענייה, וציות לחוק. יתר על כן, במחקרים אמפיריים מצאו מתאם חיובי בין עוני לבין תופעות חברתיות שליליות.[7] מכך נגזר סיכון חברתי הולך וגובר: ככל שמתרבה האוכלוסייה דווקא של גברים צעירים מעוטי השכלה, מעוטי הכשרה ומעוטי יכולת כלכלית, שהם מובטלים ומודרים משוק העבודה, כך גדל התסכול שהוא מתכון לערעור היציבות החברתית. קשה לחזות את עיתוי הבשלת המשבר ואת עוצמתו. תרשימים 1א ו-1ב מתארים את מצב העוני בישראל בראייה היסטורית ובהשוואה בינלאומית לפי הגישה הרשמית.

תרשים 1: תחולת העוני וחומרתו בהסתכלות היסטורית ובהשוואה בינלאומית

א: תחולת העוני וחומרתו – מדדים: כללי, קשישים וילדים

1א חדש

מקור: למ"ס, 1999-2012 סקר הוצאות משק הבית, ירושלים: למ"ס; הנ"ל,1999-2012. סקר הכנסות, ירושלים: למ"ס;

עיבודים: מינהל המחקר והתכנון, הביטוח הלאומי.

ב: תחולת עוני – ילדים, השוואה ל-OECD

1ב חדש

מקור: http://www.oecd-ilibrary.org/economics/oecd-factbook-2009/poverty-rates_factbook-2009-table137-en

 

קביעת יעדים מקרו-כלכליים שיפרה בעשורים האחרונים את התפקוד הכלכלי של המדינה. מדינת ישראל הוכיחה בעבר יכולת להירתם לאתגרים אסטרטגיים בתחום הביטחוני ובתחום הכלכלי באמצעות קביעת יעדים מקרו-כלכליים. דוגמאות לכך הן המאבק המוצלח באינפלציה שכלל שני שלבים: הורדה מהירה ודרמטית של האינפלציה הדוהרת מכ-500% באמצע שנות השמונים ל-16%–20% במחצית השנייה של שנות השמונים; בשנים 1991–2000 הופחתה האינפלציה באמצעות יעד הדרגתי והפעלת מדיניות של ריבית ריאלית גבוהה על ידי בנק ישראל על פי יעדי ממשלה מכ-16%–20% ליציבות מחירים ארוכת טווח (1%–3% לשנה), יעד שהממשלה מחויבת לו מאז. כדי להשיג יעד זה הסכימה הממשלה "לכבול את ידיה" ולהפקיד בידי בנק ישראל את המשימה של הובלת המדיניות המוניטרית, מתוך חיזוק העצמאות של בנק ישראל. להגברת העצמאות של הגוף המקצועי והלא פוליטי, שהוא גם המבצע המרכזי של מדיניות הייצוב, היה חלק עיקרי בהצלחת המשימה. חוק הפחתת הגירעון ואחר כך הוספת מגבלת ההוצאה הם דוגמה נוספת להצלחת אסטרטגיית היעדים. את חוק הפחתת הגירעון קיבלה הממשלה בתקופה שבה התמודדה עם קליטת גל של כמיליון עולים לאחר התמוטטות הגוש הסובייטי. מטרת החוק הייתה להדגיש את הזמניות של ההרחבה הפיסקלית. משטר היעדים סייע להפיג את החשש מהידרדרות בחזרה למצב של גירעונות תקציביים גדולים ובלתי נשלטים כמו שהיו בשנות השבעים. קליטת העולים הייתה אחת ההצלחות הגדולות של המשק הישראלי. המשותף לשני התהליכים היה זיהוי הבעיה והגדרת יעדים. דוגמה נוספת למדיניות יעדים מוצלחת היא השגה הדרגתית של יעד התעסוקה. האתגר האסטרטגי העיקרי כיום הוא צמצום העוני ואי-השוויון, שכן התעלמות ממצב זה מאיימת על יכולת המשק לצמוח באופן מאוזן ומתוך שיתוף כלל האוכלוסייה בפירות הצמיחה.

ארגונים מרכזיים כמו האו"ם, הבנק העולמי והאיחוד האירופי פיתחו מערכות של יעדי עוני לקידום מדיניות רציונלית של מאבק בעוני בעולם. דוגמאות לכך הן יעדי הפיתוח של האלף השלישי, ה-Millenium Development Goals של האו"ם והבנק העולמי, היעד לצמצום עוני של ילדים בבריטניה, ועוד. בריטניה היא דוגמה לתועלת של משטר יעדים בתחום העוני.[9] לקביעה שקופה של יעדים והמנגנון להשגתם יתרון נוסף: היא מכינה את הציבור לרצינות כוונות הממשלה, וכך מעלה את שיתוף הפעולה של הציבור. שיפור האכיפה של חוקי העבודה מגביר את הציות של מעסיקים לחוקי העבודה וממילא מגדיל את הכנסות העובדים בשכר נמוך.

לנוכח המורכבות של הפעלת התוכנית זו צריכה להיות הדרגתית. המעקב אחר האפקטיביות של המדיניות מחייב מתן סמכות של גוף מרכזי לצורך מעקב אחר מידת ההצלחה של התוכנית. במסגרת הסמכות צריכה להיכלל היכולת להעמיק ולהרחיב את הכלים בשיטת ניסוי וטעייה, שכן אין ערובה שנדע מראש את עוצמת ההפעלה הדרושה כדי להשיג את המטרה.

ב. היעד לצמצום ממדי העוני

ב-2007 גיבשה המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה יעד רשמי למאבק בעוני. היעד שהוגדר היה מסוג של מדד צמיחה מוטת עניים[10] (pro-poor growth), והוא אושר בממשלה באותה שנה.[11] למרות הטיה בהגדרת היעד הוא לא הושג בתקופה הרלוונטית. במקום לדון בסיבות להחמצתו ובצעדים הדרושים להשגתו בשלב מאוחר יותר, דחתה הממשלה את השגתו ל-2013. ב-2013 הממשלה אף קיצצה קיצוץ חד בקצבאות הילדים, צעד שהגדיל עוד את העוני. צעד זה מרע את נקודת המוצא של התוכנית לקראת קביעת מסגרת התקציב 2015 בעניין זה. באופן אידיאלי היינו רוצים לכוון את המדיניות למצב שבו שיעור העניים יהיה נמוך למשל כמו בצפון אירופה (ראו לעיל תרשים 1ב). אך גם יעד צנוע יותר של הפחתת שיעור המשפחות העניות לממוצע שיעורי העוני במדינות ה-OECD הוא שאפתני. כדי לקבוע יעד יש לבחור את הגדרת מדד העוני ואת טווח הזמן להפעלתו. מובן שיש לקבוע גם מבנה קבלת החלטות בנוגע למעקב הביצוע אחר המדיניות, אך זה מאפיין אסטרטגיה של יעדים באופן כללי.

1. הגדרת העוני: זיהוי המשפחות העניות ובחירת המצרף

סוגיית הזיהוי מורכבת, שכן היא נוגעת למהות העוני ולשיקוף המהות במדד. לסוגיית בחירת המצרף יש תשובה מוסכמת בספרות המקצועית: בעיקרון מספיק לעקוב אחר מדד FGT בלבד.[12] מאחר שהמדד פחות אינטואיטיבי מתחולת העוני מקובל להגדיר יעדים באמצעות התחולה. הגדרה כזאת אינה מספיקה, שכן היא מאפשרת מניפולציה לא מוסרית: להשאיר את העניים ביותר במצב העוני הקיים מאחר שההשקעה בהם גדולה הרבה יותר מההשקעה הנדרשת במי שנמצא סמוך לקו העוני. לכן חיוני לפחות להוסיף יעד שמוגדר כהפחתה מסוימת של מדד FGT המקובל.

1א. זיהוי המשפחות העניות

בתרשים 2 להלן מוצגת תחולת העוני במשך יותר מעשור לפי ארבעה מדדים: שני מדדים שמשלבים בין הוצאות (מהו עוני?) והכנסות (מיהו עני?): מדד MBM/NRC ומדד FES; ושני מדדים שבנויים על מחצית ההכנסה החציונית בלבד: המדד הרשמי של הביטוח הלאומי, שהוא מדד יחסי, ומדד שמקבע את קו העוני ברמה של 1999, שהוא מדד מוחלט. להלן פירוט המדדים:

  • מדד MBM/NRC כולל הוצאת מזון הולמת על בסיס מחקר תזונתי לפי גיל ומין. סל זה חושב לשנת 2002/3, והוא מתעדכן לפי מחירי המזון. מתווסף לו סל של מוצרים בסיסיים – ביגוד והנעלה, דיור, חינוך, תחבורה, תקשורת, ועוד, לפי ממוצע ההוצאה של המחצית התחתונה של העשירון השלישי.[13] שלא כרוב המדדים האחרים בתרשים (להוציא את מדד FES), הוא כולל גם הוצאות בריאות בסיסיות. רכיבים אלו עונים על השאלה "מהו עוני". כדי לבדוק "מיהו עני" נעשה מבחן הכנסה לכל משפחה בסקר. המבחן בוחן אם למשפחה די הכנסות מכל המקורות כדי לממן את סל המוצרים.
  • במדד FES, שפיתח מרטין רווליון,[14] ההוצאה הבסיסית על מזון מחושבת באותה דרך של מדד MBM/NRC. הייחודיות שלו היא בקביעת ההוצאה הבסיסית על לא-מזון. זו נקבעת כממוצע בין שני ערכים: (1) ערך ההוצאה על לא-מזון כשתקציב המשפחה מספיק רק להוצאה ההולמת על מזון. במקרה זה המשפחה תיאלץ לצמצם את הוצאת המזון אל מתחת לרמה ההולמת כדי לשחרר משאבים להוצאה על לא-מזון. לנוכח התקציב הנמוך והקושי לצמצם את הוצאת המזון אל מתחת למינימום ההולם ערך ההוצאה על לא-מזון יהיה נמוך מאוד; (2) ערך ההוצאה על לא-מזון כשתקציב המשפחה הוא כזה שהוצאת המשפחה על מזון שווה להוצאה ההולמת על מזון. ההוצאה על לא-מזון של המשפחה תהיה מן הסתם גבוהה במידה ניכרת מזו של המשפחה הראשונה. קו העוני לפי גישה זו שווה לסכום ההוצאות ההולמות על מזון והממוצע של שתי ההוצאות על לא-מזון. בשיטה זו אין צורך בקביעת סולם שקילות.
  • המדד הרשמי של הביטוח הלאומי מחושב לפי מחצית ההכנסה הכספית החציונית ומתעלם מהוצאות המשפחה. סולם השקילות נגזר ממשקל הוצאות המזון מסך ההוצאה.[15] מדד זה מקובל במדינות רבות, ולכן בר השוואה בקלות בין היתר בגלל פשטות החישוב שלו. גרסאות דומות אימצו האיחוד האירופי, ה-OECD, ישראל ומדינות רבות אחרות.
  • למדד של עוני מעוגן (anchored) מתייחסים רבים כמדד עוני מוחלט. העוגן נקבע לפי נקודת זמן שרירותית בעבר. במשק צומח נצפה שככל שהעוגן נעוץ בעבר הרחוק יותר כך תחולת העוני (שיעור המשפחות שלא יכולות לממן את הסל) תשאף לאפס. זה מעלה אפשרות לקביעה אופורטוניסטית של היעד לצמצום עוני על ידי הצבת עוגן שהוא מספיק רחוק בעבר. נגיד בנק ישראל לשעבר סטנלי פישר הציע להשתמש במדד זה לצורך מדידת עוני.[16]

תרשים 2: תחולת העוני לפי ארבעה מדדים, 1999–2011

2 חדש

מקור: למ"ס, 1999—2012. סקר הוצאות משק הבית, ירושלים: למ"ס; הנ"ל, 1999—2011. סקר הכנסות, ירושלים: למ"ס.

עיבודים: מינהל המחקר והתכנון, הביטוח הלאומי.

השוואה בין תוצאות המדדים בתרשים 2 מראה שיש דמיון מסוים בין מדד MBM/NRC, מדד FES והמדד המוחלט. שלושתם מצביעים על ירידה ניכרת של תחולת העוני בשנות הצמיחה המהירה של 2004 (או 2005) עד 2007. העלייה בתחולת העוני בין 2002 (או 2003) ל-2004, שנות המיתון ומדיניות הקיצוצים במדיניות הרווחה, משותפת לכל המדדים – גם למדד היחסי של הביטוח הלאומי. המדד היחסי לא מגיב לצמיחה מכיוון שכדי שמדד עוני יחסי יראה ירידה יש צורך שהכנסות העניים יגדלו מהר יותר מהכנסות כלל האוכלוסייה. במדדים בעלי רכיב מוחלט, לעומת זאת, מספיק שההכנסה של העניים תעלה ריאלית, גם אם פחות מהעלייה בכלל ההכנסות. ככל שהמדד מוחלט יותר, כך משפיעה הצמיחה במידה חזקה יותר. במדדים MBM/NRC ו-FES רק רכיב המזון (שנקבע לפי שיקולים תזונתיים) הוא מוחלט, וכל יתר הרכיבים נקבעים לפי הגידול ברמת ההוצאות בכל שנה ושנה. מאחר שהמדד של בנק ישראל הוא מוחלט באופן מלא הוא זה שיורד מהר יותר. לפי הגישה הרשמית, לעומת זאת, נמדד העוני באופן יחסי בכלל ההכנסות.

נתון מעניין נוסף הוא שהמדד הרשמי ניצב פחות או יותר בין מדד FES למדד MBM/NRC. משמעות הדבר היא שגם מדדים מוחלטים יותר מודדים היקף דומה של עוני כמו המדד היחסי. אך רצוי שרמת העוני הכללית לא תהיה שיקול בבחירת היעד, אלא שהשיקול לבחירה יהיה ענייני. ניסיון לקבוע את היעד לפי שיקולי איכות המדד נעשה במאמרם של דניאל גוטליב ואלכסנדר פרומן.[17] הוועדה לבחינת מדד עוני נוסף מ-2011 (ועדת יצחקי השנייה) [18] הציעה להוסיף להכנסה הכספית גם הטבות מרכזיות שהממשלה מעניקה לקבוצות בציבור.

1ב. בחירת המצרף

נוסף על הזיהוי של עוני ושל עניים יש צורך להסכים גם על בחירת המצרף. מוסדות ציבוריים רבים מסתפקים בהתמקדות בתחולת העוני, דהיינו שיעור העניים. עם זאת, בספרות המקצועית הכירו בכך שמדד זה אינו מספיק, שכן הוא לא עומד באחת האקסיומות העיקריות של מדדי עוני – תנאי ההעברה של [19]Pigou-Dalton  –בין היתר בגלל חוסר הרגישות שלו למצבים שבהם עניים נעשים עניים יותר.[20] לכן חשוב להוסיף למדד תחולת העוני גם מדד של חומרת העוני.

לצמצום חומרת העוני יש עדיפות מוסרית על פני היעד של הוצאת אנשים מעוני, שכן ככל שמשפחה חיה בעוני עמוק יותר, כך סיכוייה להיחלץ ממנו נמוכים יותר. מיעד בלעדי של הוצאה מעוני נשקפת סכנה לשימוש אופורטוניסטי ביעד, שכן מיקוד האמצעים באוכלוסייה שרמת החיים שלה קרובה לקו העוני מאפשר הוצאה מעוני בשיעורים גדולים ללא מאמץ גדול. הגדרת יעד העוני במונחים של FGT מונע אפשרות של מניפולציה כזאת, ולכן היא עדיפה מבחינה זו. מוצע אפוא להציב יעד הן של FGT (למשל שיפור של לפחות 3%–5% לשנה) נוסף על יעד של תחולה.

עוני מתמשך: העוני בקרב ילדים וזקנים נוטה להתמשך לאורך זמן, וככל שהוא נמשך זמן רב יותר הוא עלול גם להפוך לעוני עמוק יותר. ילדים, בגלל גילם הצעיר, עלולים להפוך לעניים באופן מתמשך ועמוק יותר.

2. טווח היעד

מוצע לבחור טווח זמן של עשר שנים. ההפחתה הנוכחית של תחולת העוני בנויה בצורה רגרסיבית של מספר ילדים פוחת עם השנים (ראו תרשים 3): הפחתה בכ-1.9 נקודות אחוז בממוצע לשנה – מאומדן של כ-34.4% ב-2014 לכ-15.8% ב-2024. מספר הילדים שנדרש להוציא מעוני בכל שנה גדל מכ-31,300 ילדים בתחילת התהליך לכ-47,500 בסוף התהליך, עקב הגידול הכללי של אוכלוסיית הילדים לאורך השנים.

תרשים 3: היעד לצמצום העוני בקרב ילדים

א: היעד במונחים יחסיים

גוטליב תרשים 3 א

ב: אותו היעד במונחים של מספר הילדים החיים בעוני

גוטליב תרשים 3 ב

כמו שאפשר להתרשם מתרשים 3ב, לא די בהפחתת עוני מהמלאי הקיים בסוף 2014; יש צורך גם במניעת הצטרפות של ילדים לעוני.

 

ג. סיכום

אם נבדוק את יעדי המדיניות של מדינות שונות נגלה שדווקא במדינות שלהן שיעורי עוני נמוכים לא נמצא יעדים לצמצום העוני. יעדים כאלה מאפיינים מדינות ששיעורי העוני בהן גבוהים. השאלה היא כמובן מה קדם למה, הביצה לתרנגולת או להפך? לפי מאמרם של וולטר קורפי ויואכים פלמה,[21] במדינות בעלות אוריינטציה של רווחה אוניברסלית ונדיבה נוצר מלכתחילה פחות עוני, ולכן יש פחות צורך ביעדים חברתיים מפורשים. הצורך ביעדי עוני מתעורר במדינות שבהן אי-שוויון גבוה בהכנסות ושיעורי עוני גבוהים. מומלץ שהיעדים יוגדרו לא רק על האוכלוסייה הענייה, אלא גם על האוכלוסיה שאמנם מצויה מעל קו העוני אך היא בסיכון לעוני, דהיינו קרובה לקו העוני. מקובל להתייחס לטווח שבין סף העוני (למשל 60% מההכנסה נטו החציונית) ובין קו העוני (50% ממנה).

 

 _____________________________

ד"ר דניאל גוטליב הוא סמנכ"ל מחקר ותכנון בביטוח הלאומי ומרצה בכיר בבית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש ברוואלד באוניברסיטה העברית

תודה למירי אנדבלד, אורן הלר, נתנאלה ברקלי על עיבודים לתרשימים

[1]Amartya K. Sen, 1983. “Poor, Relatively Speaking”, Oxford Economic Papers 35, pp. 153—169; ibid, 1985. Commodities and Capabilities, Amsterdam: North Holland

וכן Kakwani Nanak and Jacques Silber, eds., 2010, Quantitative approaches to multidimensionnal poverty measurement, Springer.com.

[2]Joseph E. Stiglitz, Amartya Sen and Jean-Paul Fitoussi, 2009. Report by the Commission on the Measurement of Economic Performance and Social Progress, OECD

[3] סן 1983 (לעיל הערה 1).

[4]Andrea Brandolini and Giovanni D'Alessio, 2000. “Measuring Well-Being in the Functioning Space,” Paper prepared for the 26th General Conference of The International Association for  Research in Income and Wealth, Cracow, Poland, 27 August to 2 September, pp. 38–39

[5]Sendhil Mullainathan and Eldar Shafir, 2013. Scarcity: Why Having so Little Means so Much,Timesbooks, Henryholt and Company, New York

[6] הם טוענים לפגיעה זמנית באינטליגנציה הפלואידית של אדם שנמצא בלחץ כלכלי-כספי, בייחוד אם זה לחץ מתמשך. פגיעה זו מחלישה את מסוגלותם של עניים להגיב בדרך מיטבית, על אף שיפור ביכולת המיקוד של העני בהשוואה לאנשים במצב כלכלי טוב יותר (focus dividend).

[7]Harry J. Holzer, Diane Whitmore Schanzenbach, Greg J. Duncanc and Jens Ludwig, 2008. “The Economic Costs of Childhood Poverty in the United States,” Journal of Children and Poverty 14, 1 (March), pp. 41–61

[9] רובי נתנזון, רועי לוי ועמית לוונטל, 2013. השוואה בינלאומית של קווי עוני וכלים נבחרים להפחתת עוני, מרכז מאקרו לכלכלה מדינית, http://www.btl.gov.il/Mediniyut/BakashatNetunim/dohot/Documents/kaveioni.pdf.

[10] על הגדרה של צמיחה מוטת עניים ראו למשל: Martin Ravallion and Chen Shaohua, 2003. “Measuring pro-poor growth,” Economics Letters 78, pp. 93—99.

[11] ראו ביטוח לאומי, 2007, סקירה שנתית. http://www.btl.gov.il/Publications/Skira_shnatit/skira2007/Documents/skira2007.pdf

[12]James E. Foster, Joel Greer and Erik Thorbecke, 1984. “A Class of Decomposable Poverty Measures,” Econometrica 52, pp. 761–766. מדד זה מודד את מרחק ההכנסות של המשפחות או הנפשות מקו העוני. נוסחתו מאפשרת לתת משקל גדול יותר למשפחות (נפשות) ככל שהן עניות יותר. מקובל לקבוע את הפרמטרים שלו כך שהמשקל אכן גדול יותר ככל שהמשפחה או הנפש ענייה יותר. מקובל בעולם לקבוע FGT ריבועי, כך נשמרת התכונה הרצויה של העדפת העני יותר על העני פחות במדד. אפשר להראות שתחולת העוני היא מקרה פרטי של המדד.

[13] דניאל גוטליב ואלכסנדר פרומן, 2012. "מדידת עוני לפי סל צריכה הולם בישראל – 1997–2009: גישת ה-Market Basket Measure/National Research Council (MBM/NRC)", ביטחון סוציאלי 88 (אפריל), עמ' 5–30.

[14]Martin Ravallion, 1994. Poverty Comparisons, Chur: Harwood Academic Publishers, appendix 1, pp. 118–125

[15]Ernst Engel, 1895. Die Lebenskosten belgischer Arbeiterfamilien frueher und jetzt, Ermittelt aus Familienhaushaltsrechnungen und vergleichend zusammengestellt, Dresden: C. Heinrich

[16]Stanley Fischer, 2005. “Overcoming Poverty in Israel,”address at the Globes Israel Business Conference, Tel Aviv, 5 December, http://www.bis.org/review/r051213d.pdf

[17]Daniel Gottlieb and Alexander Fruman, 2011. “A Quality-Index of Poverty Measures,” Ecineq working papers 2011-239, pp. 1–28. לפי המודל שלהם המדד המועדף לפי שיקולי איכות הוא מדד דומה למדד הרשמי, אבל שלא כמוהו המדד מתחשב לא רק בהכנסות הכספיות, אלא בכל ההכנסות, כולל ההכנסות בעין ובפרט כולל ההכנסות הזקופות הנובעות מבעלות על דירה. הפערים בין המדדים מתבטאים בייחוד בהרכב תחולת העוני לפי קבוצות גיל. ראו גם גם גוטליב ופרומן (לעיל הערה 11), תרשים 2-ה'.

[18] דוח הוועדה לא פורסם (אף על פי שנציגי משרד הרווחה והביטוח הלאומי הסכימו לאשר את כל ההמלצות בדוח) מכיוון שיו"ר הוועדה לא הסכים לדרישתם שתיכלל גם המלצה להמשיך לדון בהטבות ההון שמעניקה הממשלה.

 [19]לפי תנאי זה נצפה שמדד עוני איכותי יצביע על שיפור אם מועבר שקל מאדם לא-עני או עני-פחות לאדם עני יותר.

[20]Sen, Amartya K., 1997, “On Economic Inequality”, Expanded edition with a substantial annexe by James E. Foster and Amartya Sen, Clarendon Press, Oxford, UK.

[21]Walter Korpi and Joakim Palme, 1998. “The Paradox of Redistribution and Strategies of Equality: Welfare State Institutions, Inequality and Poverty in the Western Countries,” American Sociological   Review 63, 5 (October), pp. 661–687, http://www.jstor.org/stable/2657333

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s