השתתפות בכוח העבודה ופרישה: התפקיד של בריאות ואיכות העבודה

מאת: לאה אחדות

בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת חלה תפנית במגמת הירידה בשיעורי ההשתתפות בשוק העבודה שאפיינה את מדינות ה-OECD בשני העשורים שקדמו לכך, ומאז נרשמה עלייה בשיעור ההשתתפות של גברים, בעיקר מבוגרים, ובגיל הפרישה בפועל של נשים וגברים כאחד. מגמות אלו לא פסחו על ישראל. הירידה החדה בשיעורי ההשתתפות של גברים מבוגרים בכוח העבודה בשלושת העשורים 1970–2000 התחלפה מראשית שנות האלפיים בעלייה שהלכה והתגברה לאחר העלאת גיל הפרישה מ-65 ל-67 בין אוגוסט 2004 לינואר 2010. בד בבד, האיצה העלאת גיל הזכאות לקצבת זקנה לנשים מ-60 ל-62 וגיל פרישת חובה מ-65 ל-67 את מגמת העלייה בשיעור השתתפותן בכוח העבודה. התפתחויות אלו משתקפות בתרשים 1.

תרשים 1: שיעור ההשתתפות בכוח העבודה, 1990–2010, לפי גיל ומגדר

גיל 55–59
55-59
גיל 60–64
60-64-2

גיל 65–69
65-69 - 2

מקור: סקרי כוח אדם של הלמ"ס.

       ההסברים העיקריים שהספרות הבינלאומית הציעה לתפנית החיובית בשיעורי ההשתתפות בכוח העבודה ולדחיית הפרישה הם השינויים שהונהגו במערכות הפנסיה. אלה כוללים לא רק את העלאת גיל הפרישה או גיל הזכאות לפנסיה ואת הגבלת הפרישה המוקדמת, אלא גם את המעבר מתוכניות הפנסיה המסורתיות מסוג מגדירות זכויות (DB) לתוכניות מגדירות הפרשות (DC), ואת הצמצום ברמת הנדיבות של הפנסיות התעסוקתיות. הסברים אלו מתאימים גם להתפתחויות בישראל. גורמים נוספים שעשויים להסביר את העלייה בשיעורי ההשתתפות הם השינויים באופיין הגופני של העבודות והשיפור בבריאות ובתוחלת החיים. הספרות מדגישה גם את השינוי בדפוסי הפרישה: הפרישה אינה רק צעד חד-פעמי של עזיבת כוח העבודה, אלא אפשר לפרוש בתהליך הדרגתי שבו אנשים משתלבים ב"משרות גשר" (bridge jobs) המגשרות בין עבודה במשרה מלאה לפרישה מוחלטת. דוגמאות לכך הן פרישה חלקית, מעבר מעבודה כשכירים לעבודה כעצמאים וחזרה לשוק העבודה לאחר הפרישה.

       במאמר זה בחרנו להציג כמה ממצאים ממחקר שעקב אחר השינויים בדפוסי ההשתתפות בכוח העבודה של ישראלים בני 50 ומעלה בין אמצע 2005 לאמצע 2010 על בסיס שני הגלים הראשונים של סקר האורך SHARE-ישראל שנעשה במסגרת מיזם SHARE-אירופה (סקר הבריאות, הזקנה והפרישה באירופה). [1]

ההשפעה של דחיית גיל הפרישה
נתייחס תחילה לעדויות העולות מהסקר על השפעת העלאת גיל הפרישה על עיתוי הפרישה. הממצא העיקרי הוא שהעובדים המבוגרים בישראל הפנימו את העלאת גיל הפרישה. בהשוואה בין 2005 ל-2010 נמצא כי שיעור ההשתתפות בכוח העבודה עלה בין שתי השנים. אצל הגברים בולטת העלייה בקבוצת הגיל 60–67, ואצל הנשים אף מוקדם יותר, החל בגיל 57. כלומר העלאת גיל הפרישה נתנה את אותותיה לא רק על שיעורי ההשתתפות של קבוצות הגיל הסמוכות לגיל הפרישה החדש, אלא גם על שיעורי ההשתתפות של קבוצות הגיל הצעירות יותר (ראו תרשים 2). המודלים הסטטיסטיים לאמידת ההסתברות להשתתף בכוח העבודה כפונקציה של מאפייניו האישיים של הפרט מראים שהתפנית בשיעור ההשתתפות בכוח עבודה ב-2010 (הגיל שבו הירידה בשיעור ההשתתפות החלה לראשונה להיות מובהקת סטטיסטית, כאשר מחזיקים את שאר המשתנים קבועים) התרחשה בגיל 66–67 אצל הגברים ובגיל 61–62 אצל הנשים.

תרשים 2: שיעור ההשתתפות בכוח העבודה, גל ראשון (2005–2006) וגל שני (2009–2010) של סקר SHARE-ישראל (באחוזים)

גברים

גברים

נשים

נשים


השקעה בבריאות ובתחושת הרווחה במקום העבודה כמדיניות רצויה

הממצאים הנוגעים להשפעת מאפייני הפרט על החלטתו להישאר בכוח העבודה או לפרוש ממנו, ואם לפרוש, האם פרישה מלאה או חלקית, מדגישים שדחיית גיל הפרישה ורפורמות במערכת הפנסיה אינן הערוץ היחיד להארכת חיי העבודה. להשקעה בבריאות בגיל המבוגר, למשל, חשיבות לא רק מנקודת המבט של איכות החיים של מבוגרים, אלא גם כאמצעי להאריך את חיי העבודה. הממצאים מלמדים שמצב הבריאות ורמת התפקוד היומיומי של מבוגרים ממלאים תפקיד חשוב בהחלטתם בנוגע להשתתפות בכוח העבודה. מצב בריאות לקוי והרעה במצב הבריאות לאורך זמן על פי הערכה סובייקטיבית של הפרט או על פי מדדים אובייקטיביים (כמו מספר מחלות או מוגבלות בתפקוד) מורידים את ההסתברות להשתתף בכוח העבודה, והשפעה זו חזקה יותר אצל גברים מאשר אצל נשים. האומדנים מלמדים, למשל, כי להחמרה בבריאותם של הגברים אפשר לייחס כשליש מהירידה בשיעורי ההשתתפות בכוח העבודה במעבר מגיל 50–54 לגיל 60–64. זאת ועוד, לבריאות לקויה ולהחמרה במצב הבריאות לאורך זמן השפעה חיובית על המשך ההישארות מחוץ לכוח העבודה של מי שהיה כבר מחוצה לו והשפעה שלילית על חזרה לכוח העבודה.

       ערוץ נוסף של מדיניות להארכת תקופה העבודה נוגע לאפשרויות להשתלב במשרות גשר. המחקר האמריקאי [2] (Munnell, 2007) , המתבסס על נתוני האורך של סקר הבריאות והפרישה האמריקאי (HRS), מציין שכרבע מהפורשים הועסקו במשרות גשר לפני שפרשו לחלוטין. כדי לעמוד על התופעה בישראל נבחנו הגורמים המשפיעים על המבוגרים העובדים לעבור ממשרה מלאה למשרה חלקית (כמייצגת את הערוץ של משרת גשר) או לפרישה מלאה. נוסף על השפעת המשתנים המסורתיים כמו גיל, בריאות ומשאבים כלכליים על עת הפרישה, ברצוננו להדגיש את החשיבות של השפעת איכות העבודה, כמו שהעובד תופס אותה, על החלטתו להשתתף בכוח העבודה. איכות העבודה נמדדה באמצעות משתנים שהדיון הציבורי בהם מצומצם יחסית. במחקר הנוכחי נעשה שימוש בשלושה היבטים של איכות העבודה: המאמץ הגופני הנדרש לביצוע העבודה; תפיסת הפרט את מידת החופש שעומד לרשותו לבצע את עבודתו; והערכת ההזדמנויות העומדות לרשות האדם לפתח מיומנויות חדשות במקום עבודתו. הסיכויים לעבור למשרה חלקית (בהשוואה להישארות במשרה מלאה) עולים עם העלייה במידת המאמץ הגופני הנדרש לביצוע העבודה: עלייה של ציון אחד במידת המאמץ מגדילה את ההסתברות לעבור למשרה חלקית ב-1.6 נקודות האחוז. הערכת האדם את מידת החופש הנתון לו לבצע את עבודתו קשורה שלילית לפרישה מוחלטת: עלייה בציון אחד בהרגשת החופש מורידה את ההסתברות לפרישה בכ-7 נקודות האחוז. הסיכויים לעבור למשרה חלקית עולים עם התחזקות הרגשת האדם שאין לו הזדמנויות לפתח מיומנויות חדשות במקום עבודתו. למשתנה האחרון השפעה הגדולה פי כ-4 מזו של המאמץ הגופני הנדרש לביצוע העבודה: שינוי של ציון אחד בהזדמנויות לפתח מיומנויות מוביל לשינוי של 6 נקודות האחוז בהסתברות לעבור למשרה חלקית. גם הסיכויים לפרוש לחלוטין (בהשוואה להישארות במשרה מלאה) עולים עם העלייה במידת המאמץ הגופני הנדרש לביצוע העבודה ועם התחזקות הרגשת האדם שאין לו הזדמנויות לפתח מיומנויות חדשות במקום עבודתו.

       ומכאן שמבחינת המדיניות מומלץ לעודד הישארות במשרה מלאה או פרישה הדרגתית באמצעים המשפרים את איכות העבודה מבחינת עניין, אתגרים וחופש פעולה, כמו קידום מקצועי והכשרות שיש בהן כדי להרחיב את יריעת העיסוקים של העובד. עוד מומלץ להרחיב את האפשרויות לפרישה חלקית, למשל באמצעות הנהגת מבחן הכנסות ליברלי יותר בגיל הזכאות המותנה באפשרות לקבל קצבה עם הכנסות מעבודה הגבוהות יותר ממה שקבוע בחוק כיום.

—-

[1] לאה אחדות, אביעד טור-סיני וריטה טרויצקי. "מעברים בין מצבי השתתפות בכוח העבודה ודפוסי פרישה: התפקיד של דמוגרפיה, בריאות, עושר ותפיסת איכות העבודה", לאה אחדות והווי ליטווין (עורכים), תמורות במחצית השנייה של החיים, ירושלים: האוניברסיטה העברית, 2013.

[2] Munnell, A.H. (2007), "Working Longer: A Potential Win-win Proposition", In T. Ghilarducci and J. Turner (eds.), Work Options for Older Americans, North Dame, Indiana: University of Norte Dame Press, pp. 11-43.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s