כוחות השוק בהשכלה הגבוהה: הזדמנויות ואתגרים

מאת: משה יוסטמן

כוחות השוק צרים על ההשכלה הגבוהה מכל עבר. תפקידה של ההשכלה בכללותה השתנה מאד במאה השנים האחרונות, ובכלל זה תפקידה של ההשכלה הגבוהה, שבו אתמקד בדברים אלה: כיום נובע עיקר ערכה של ההשכלה הגבוהה מתרומתה הכלכלית. כלכלות העולם נעשות יותר ויותר מבוססות-ידע, ורואות בהשכלה מנוע עיקרי של צמיחתן.

     מוסדות להשכלה גבוהה מכשירים את כוח האדם המיומן שכלכלות מבוססות-ידע נשענות עליו, ופועלות כחממות לחידושים מדעיים בעלי ערך מסחרי. זאת ועוד, עם הדמוקרטיזציה של שוקי העבודה, התעצם מאד תפקידה של ההשכלה גבוהה כגורם מסנן, המרחיב את הנגישות למשרות מועדפות בקרב אוכלוסיות מגוונות, בד בבד עם צמצום תפקידה המסורתי כגורם חיברוּת לבני עליה.

     שינוי זה בתפקידה של ההשכלה הגבוהה מלווה בשינוי רדיקלי באופן שמוסדות אלה מתנהלים, שעיקרו הרחבת השימוש בשיטות הלקוחות מעולם העסקים.המנגנונים שונים ומגוונים, אך העיקרון דומה: למשאבי ההשכלה הגבוהה ערך כלכלי רב אשר על כן צריך לנהל אותם באופן כלכלי. זאת ועוד, ככל שמתרחבת מעורבותם של אנשי כלכלה, תעשייה, בנקאות ומסחר בהשכלה הגבוהה, בדרך זו או אחרת,השפעתם הגוברת מביאה באופן טבעי לשימוש מוגבר באותן שיטות ניהול המוכרות להם מעבודתם היומיומית, ואשר תרמו להצלחתם בעולם המעשה.

     דא עקא, ששינויים מרחיקי לכת אלה נכפים כיום על מוסדות השכלה הפועלים על פי דגם שונה, שהתפתח על פני מאות בשנים, והוא מונע על ידי עקרונות אחרים: שמירה קנאית על החופש האקדמי ועצמאות מפני תכתיביו של העולם שמעבר לכתליו העבים, כמו המנזרים, שמהם התפתחו האוניברסיטאות, על מנת להקדיש עצמן לייעודן המיוחד, הוא חקר העולם. האידיאל המונח ביסוד האוניברסיטאות הוא האידיאל האריסטוטלי של חכמת העיון, שאינה כפופה לחכמת המעשה.

     מניה וביה ברור ששינוי זה במעמדה של ההשכלה הגבוהה, הנובע מעליית ערכה הכלכלי,הוא מקור להזדמנויות רבות ערך בה בעת שהמתח הברור בין צורת החשיבה הכלכלית לבין הערכים המסורתיים שהאוניברסיטאות מושתתות עליהם, מציב אתגרים ניכרים.

     ההזדמנויות ברורות לכול. ההכרה הגוברת בערכה הכלכלי של ההשכלה הגבוהה מביא ממשלות, והחברה בכללותה, להרעיף עליה שפע של משאבים, רובם ציבוריים. ואכן, חמישים השנים האחרונות ראו התרחבות מדהימה במערכות ההשכלה הגבוהה בכל העולם המתועש. המספר הכולל של המשרות האקדמיות גדל בטור גיאומטרי; בארצות הברית, שם קיימת תחרות חופשית בין אוניברסיטאות בשוק העבודה, גם המשכורות המשולמות למרצים המבוקשים ביותר נוסקים לגבהים שלא שוערו; המעבדות באוניברסיטאות הטובות ביותר מצוידות להפליא; והתשתית הפיזית של ההשכלה הגבוהה צומחת עד לבלי הכר.

      יתר על כך, השתתת ההשכלה הגבוהה על עקרונות השוק מביא את ראשי האוניברסיטאות לקדם תחומים שחשיבותם גדֵלה ולצמצם תחומים מסורתיים שתועלתם פחתה, בקצב שלא היה מוכר בעבר. כך עולים מקצועות לימוד חדשים ודיסציפלינות חדשות—על חשבון דיסציפלינות מסורתיות—מתוך היענות לשינויים בדרישות התעסוקה, על פי צרכי התעשייה והמסחר, ובעקבות שינויים בתפיסות מחקריות, ומפת הפעילות המדעית משנה את גבולותיה הפנימיים והחיצוניים.

     לא זאת אף זאת, עם הרחבת ההשכלה גם נפתחו שעריה בפני מגוון חדש של סטודנטים מקבוצות אוכלוסייה שלא הייתה להם גישה של ממש לאוניברסיטאות בעבר, ועתה הם מיוצגים בשורות הסטודנטים בשיעורים הולכים וגדלים. התפתחות זאת, לבד משהיא רצויה בפני עצמה, ועושה צדק עם קהילות שהודרו וקופחו בעבר, היא גם מוסיפה עניין רב בשדה האינטלקטואלי, מפיחה רוח חדשה במסדרונות האקדמיה, ופותחת צוהר לנקודות מבט חדשות.

     נוכח יתרונות משמעותיים אלה, מה הםאותם אתגרים מדאיגים שההשכלה הגבוהה ניצבת בפניהם? איך זה שבתוך השפע הזה מתרבים הקולות המתריעים מפני משברבהשכלה הגבוהה? וליתר דיוק, מהן הסכנות הטמונות בחדירתו של השוק להיכלי ההשכלה הגבוהה?

     האתגר הבולט ביותר על פני השטח, הוא עצם הירידה בפעילות שאין לה ערך כלכלי ישיר: סטודנטים מעדיפים תחומי לימוד עם אופק תעסוקתי מבטיח, תקציבי הוראה עוקבים אחרי תנועת התלמידים, האוניברסיטאות מעדיפות תחומי מחקר עם פוטנציאל למסחור רווחי, ותחומי מחקר והוראה המקדמים אינטרסים כלכליים פרטיים נהנים מתרומות ייעודיות נדיבות. כל זה מחולל משבר מידי בכל תחומי מדעי הרוח, ובתחומים מסוימים במדעי החברה ובמדעי הטבע. תחומים אלה סובלים מצלילה חדה בכמות ובאיכות הסטודנטים הנרשמים; מאיבוד תקנים, עם פרישתם של מרצים ותיקים; מירידת קרנן של תכניות ללימודים מתקדמים, כפועל יוצא מצמצום הסיכויים הקלושים למצוא תעסוקה באקדמיה; ובאופן כללי מפיחות מואץ בערכו של ההון האינטלקטואלי שנצבר בתחומים אלה במאמץ רב לאורך שנים רבות. לאור תפקידן המרכזי של האוניברסיטאות בפיתוח מורשת תרבותית משותפת, משבר זה, ובפרט המשבר במדעי הרוח, אינו רק בעיה פנימית של אותם תחומי חקר, או אף בעיה פנימית של האקדמיה, אלא היא בעיה חברתית כללית המאיימת לשנות בדרכים בלתי צפויות את מארג החיים שלנו, ולא רק בפן התרבותי שלהם.

      אתגר נוסף, חשוב לא פחות, הנובע מהתגברות הגיון השוק באקדמיה הוא ההתמעטות של מחקר המונע על ידי סקרנות, בפרט במדעי הטבע. דיסציפלינות הליבה—מתמטיקה, פיסיקה, כימיה וביולוגיה—נדחקות הצדה מפני אחיותיהן היישומיות יותר: מדעי המחשב, לימודי הנדסה, ביוטכנולוגיה ורפואה.

      יתר על כן, חוקרים העוסקים במחקר בעל ערך מסחרי נוטים פחות לחלוק את תוצאות מחקריהם עם עמיתים ועם הסטודנטים שלהם, ובכך מעכבים את הזרימה החופשית והפתוחה של רעיונות ושל ידע המונחת בלב-ליבה של העשייה האקדמית; ובמקרים מסוימים אף קיים חשש שמרצים הקשורים בקשרים חוזיים עם גורמי מימון פרטיים התומכים במחקריהם אף אינם חולקים עם תלמידיהם את הידע המדעי העדכני ביותר.

      האוניברסיטאות הראשונות התפתחו לפני מאות בשנים מהמנזרים, ושימשו כערי מקלט מפני המציאות הקשה של העולם החיצוני, מקום שבו מוותרים על עושר חומרי כדי לעסוק בחיי עיון. לאוניברסיטאות המודרניות כבר אין יעוד דתי, בדרך כלל, אך הטובות שבהן ממשיכות לקיים את מסורת הלימוד שחז"ל כינו "תורה לשמה". זוהי תרומתן הייחודית לחברה. לא ברור אם האוניברסיטאות יעילות יותר או פחות מהמגזר הפרטי בביצוע מחקר למטרות רווח, אבלברור שאין להן תחליף במגזר הפרטי בקידום מחקר שאין בצדו רווח, בקידום מחקר "לא יעיל" שהמניע היחיד לו הוא סקרנותו של החוקר. מחקר המונע על ידי סקרנותו של החוקר היה מאז ומתמיד עמוד התווך של האקדמיה, והוא שאפשר לה להגיע להישגים החשובים ביותר שלה, הישגים בלתי צפויים, שבחלקם אף עלו על כל דמיון.

      כפועל יוצא מהתנחלותן של שיטות ניהול עסקיות באוניברסיטאות, יש נטייה גוברת לדרג חוגים אקדמיים על פי ספירה מכנית של פרסומים (או תפוקות אקדמיות אחרות) של חברי הסגל, לעיתים ספירה המשקללת פרסומים לפי חשיבותם, הנקבעת אף היא בנוסחה כזו או אחרת. לשיטות אלה, על מאפייניהן השונים יש מכנה משותף: הן פותחות פתח למניפולציות ומעריכות כמות מעל לאיכות, ומייחסות משקל זעום, אם בכלל, למאפיינים שקשה למדוד, ובפרט ללמדנות שאינה באה לידי ביטוי בפרסומים, ולהוראה איכותית.

      שיטת דירוג זאת הופכת את היוצרות, במובן בסיסי. עיקר ההצדקה לשילוב בין הוראה למחקר באוניברסיטאות נעוץ בתרומת המחקר להוראה: מי שאינו חוקר פעיל מתקשה לשמור על רמת ידע עדכנית, ושיעוריו נהיים פחות ופחות רלוונטיים עם הזמן. דא עקא, ששיטות הניהול החדשות מתמרצות את האוניברסיטאות, ובפרט את האוניברסיטאות הציבוריות, להפחית את עומסי ההוראה של החוקרים הפעילים ביותר, שלרוב גם תורמים את התרומה הגדולה ביותר לנוסחת המימון של האוניברסיטה, ולמסור את מטלות ההוראה שלהם בידי מורים חיצוניים המתמחים בהוראה. הירידה המחויבת  מכך באיכות ההוראה באוניברסיטאות, היא אחד האתגרים המשמעותיים ביותר הניצבים בפניהם.

      ההישענות ההולכת וגוברת על מורים מן החוץ, שאינם נמנים עם הסגל האקדמי הבכיר, הקבוע, של האוניברסיטה, מחמירה גם את בעיית הסיכון המוסרי, המונחת ביסוד הקשר בין המרצה לתלמיד, ובאופן כללי בין האוניברסיטה לבין הסטודנטים שלה, בעיה הנובעת מעיקרון החופש האקדמי (גם אם אינה תוצאה מחויבת מכך), ובפרט מכך שהערכת הסטודנטים היא פנימית במהותה: פנימית לאוניברסיטה ולרוב מסורה בידי אותו מרצה שלימד את הקורס. סדר דברים זה, שהוא בעייתי לעצמו, כשהוא מצטרף לשימוש הרחב ביותר בסקרי ההוראה (בקרב הסטודנטים) כמדד לאיכות ההוראה, יוצר תמריץ חזק מאד לאינפלציה בציונים, הווה אומר, לקורסים שאפשר לקבל בהם ציון טוב במאמץ מועט. התמריץ חזק במיוחד לגבי מרצים חיצוניים, החוששים לפרנסתם, אך זו אפשרות קורצת גם לחברי סגל תקניים המבקשים להקדיש למחקר חלק גדול ככל האפשר מזמנם. בעבר, גאווה מקצועית בלמה נטיות כאלה במידה מסוימת. אולם מִסחוּרה של ההשכלה הגבוהה והדגש החזק המושם על תוצאות מדידות, שוחקים את המגננות המסורתיות מפני אותו סיכון מוסרי הטבוע בהשכלה הגבוהה ממהותה.

      ולבסוף, מהפכת ההשכלה הגבוהה אמנם פתחה את שערי האוניברסיטה בפני מגוון חסר תקדים של סטודנטים, אולם העברתה לפסים עסקיים מחזק את החשש שמניעים מסחריים יכרסמו בקשר הייחודי שבין מרצה לסטודנט. ככל שגוברת השפעתו של הסטודנט על מצבו הכלכלי של המוסד שהוא לומד בו, כן גובר החשש שאותו מוסד יעדיף סטודנטים בעלי אמצעים, ויציע להם גישה קלה יותר לתחומי לימוד מועדפים אשר יקנו להם סיכוי טוב יותר להשיג משרות נחשקות בשוק העבודה. זה יכול לפגוע בסיכויי ההעסקה של סטודנטים פחותי אמצעים בתחומים אלה.

      זה הפרדוקס: ערכה הכלכלי העצום של ההשכלה הגבוהה לחברה בכללותה, עכשיו ובעבר,היא תולדה של מסורת המעריכה את ההישג האינטלקטואלי בלי קשר לערכו הכלכלי. האינרציה האקדמית משמרת את המסורת הזאת לעת עתה, במידת מה, אולם התמריצים המסחריים החזקים המופעלים עליה שוחקים אותה במהירות.

מכאן הצורך הדחוף למצוא נוסחה שתיישב את התפקיד הכלכלי המרכזי של ההשכלה הגבוהה עם עצמאותן האינטלקטואלית של האוניברסיטאות, שהיא יסוד תרומתן הייחודית.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s