היחס לעובדים הזרים

מאת: לאה אחדות

הישראלים חלוקים בעמדתם בנוגע להחלטה לגרש את ילדי העובדים הזרים. תומכים בהקשחת מדיניות ההגירה, אך במקביל תומכים בהגנה על זכויותיהם של העובדים ובני משפחותיהם שכבר נמצאים בארץ – בעבודה, ברווחה ובבריאות. הקיטוב הפוליטי, הדתי והכלכלי בחברה בישראל משתקף באופן ברור ביותר גם בעמדות כלפי העובדים הזרים והמדיניות שעל הממשלה לאמץ.

        זכייתו של הסרט זרים לא עוד (Strangers no more), המתעד את סיפוריהם של ילדי מהגרי העבודה הלומדים בבית הספר ביאליק רוגוזין בדרום תל-אביב, באוסקר 2011 בקטגורית הסרט הדוקומנטרי הקצר, הפנתה שוב את הזרקור לשאלת מעמדם של ילדי העובדים הזרים בישראל. החלטת הממשלה על גירושם של כ-400 ילדי עובדים זרים שנולדו וגדלו בישראל אמורה להיות מיושמת בימים הקרובים והוויכוח מתלהט שוב.

       הציבור הישראלי חלוק בעמדתו בשאלה רגישה זו. מסקר עמדות ציבור שנערך זה לא כבר עולה כי הציבור הישראלי נחלק לשניים בעמדתו בעניין גירושם של ילדי העובדים הזרים: 50% תומכים (מאוד או למדי) ו-50% אינם מסכימים (כלל או למדי). התמיכה בגירוש בולטת יותר בקרב הדתיים והחרדים ובקרב מצביעי מפלגות הימין, בשתי תואנות — שמירה על צביון המדינה והיות הגירוש צעד הכרחי למניעת שהייה בלתי חוקית בעתיד. לעומת זאת אי-ההסכמה לגירוש בולטת בקרב החילונים ומצביעי השמאל — מהנימוקים שהגירוש אינו הומניטרי ושהמדינה, שאישרה את הבאת ההורים לארץ, אחראית לילדיהם.

       הציבור חלוק גם בשאלה אם לתת אזרחות לילדי העובדים הזרים שנולדו בארץ: 49% השיבו בחיוב, 42% בשלילה ו-9% לא השיבו. גם כאן שיעור התמיכה במתן אזרחות גבוה יותר בקרב חילונים ואנשי שמאל וכן בקרב בעלי הכנסה/השכלה גבוהה – והוא נמוך מאוד בקרב חרדים ודתיים ובקרב הנמנים עם השכבות הסוציו-אקונומיות הנמוכות.

       הסקר בדק גם את עמדות הציבור כלפי מדיניות ההגירה של הממשלה ומעניין לגלות שרוב הציבור (כ-60%) גורס שיש לנקוט צעדים תקיפים יותר כדי למנוע את כניסתם ואת שהייתם של עובדים זרים ולהקשיח את המדיניות בנוגע לכניסתם. גם כאן המעוניינים בנקיטת צעדים חריפים יותר, עד עצירה של כניסת עובדים זרים, הם ימנים ודתיים. אולם, בצד העמדה התומכת בהקשחת המדיניות, רוב הציבור מגלה הסכמה מלאה למתן זכויות חברתיות לעובדים שכבר שוהים בארץ, כמו תשלום שכר מינימום (56%) והענקת שירותי בריאות ורווחה מטעם המדינה (48%). בהשוואה לסקרים שנערכו בראשית שנות האלפיים, מדד הזכויות מלמד על עלייה חדה בשיעור התמיכה במתן זכויות בעבודה או שירותי בריאות ורווחה. ב-1999 רק 21% תמכו בהגנה על שכר המינימום, ואילו היום שיעור התמיכה גדול פי 2.5 ויותר. הנכונות להעניק זכויות בולטת אצל היהודים יותר מאצל הערבים (הערבים מאוימים יותר על ידי העובדים הזרים בשוק העבודה) וכן אצל משכילים, בעלי הכנסה גבוהה וחילונים.

       ממצאי הסקר באשר לתחושת האיום הכלכלי-חברתי אצל האוכלוסייה הקולטת בשל צמצום המשאבים העומדים לרשותה עקב נוכחותם של המהגרים – ממצאים אלה עולים בקנה אחד גם עם אלה שנצפו במחקרים אחרים בעולם ובישראל. נמצא כי החשש מתחרות כלכלית-חברתית בולט יותר בקרב קבוצות חלשות בשוק העבודה הקולט החשות מאוימות יותר מנוכחות המהגרים. נתוני הסקר מצביעים על תחושת איום כלכלי-חברתי ברמה בינונית בציבור הישראלי, אם כי תחושה זו התעצמה בהשוואה לעבר — כאשר האיום הכלכלי חברתי נמדד במונחים של חשש מאובדן מקומות עבודה ומשחיקת השכר, מן הנטל התקציבי הכרוך במתן שירותים לעובדים הזרים ומצד שני – במונחים של תרומתם האפשרית של המהגרים לכלכלת ישראל. הציבור נחלק לשלושה: כ-30% נתנו ציון נמוך (בסולם של 1 עד 7) למידת האיום הכלכלי-חברתי, כ-35% נתנו ציון בינוני וכ-40% – ציון גבוה. אולם מבט פנימה אל תוך הנתונים מצביע על הקיטוב והפערים בעמדות לפי המצב הסוציו-אקונומי של המשיבים ולפי השתייכותם הדתית והפוליטית. תחושת האיום הכלכלי בולטת יותר אצל בעלי הכנסה נמוכה, יוצאי אסיה ואפריקה, ערבים, ימנים וחילונים. הפיצול בחברה הישראלית, בעיקר בין השמאל לימין ובין החילוני לדתי, משתקף במלוא עוזו גם בתפיסת מהגרי העבודה כאיום לאומי, איום על הרוב היהודי בישראל.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s